ערב טוב.
היה יכול להיות לי הרבה יותר קל הערב לו הייתי מלהיב אתכם בקריאות נגד, בקריאות שטנה. הרבה יותר קל לאחד קהל כנגד קהלים אחרים. הרבה יותר קל היה לחבר נאום, וגם לזכות בתשואות, לו הייתי בוחר לדבר נגד רב כזה או רב אחר שאמר דבר הומופוביה או איוולות אחרת. יכולתי לבוא ולומר לכם כמה אתם קהל מתקדם ונאור וכמה האחרים – ובכן – אחרים. אבל זו לא הדרך שלנו, ואנחנו לא מאמינים בסוג מסר שכזה.
לא לחינם כתוב על המצבה של שירה "מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע".
הרבה יותר קשה להעביר מסר מורכב כמו המסר של המצעד הזה. נושא המצעד השנה – דת והקהילה הלהטבי"ת – חשוב בעינינו לא רק כשלעצמו, אלא כדגל וסמל למתינות שכל כך חסרה אצלנו.
שירה לא נרצחה בגלל הדת היהודית. שירה נרצחה בשל קיצוניות והומופוביה. ההיטפלות בשם הדת לקהילה הלהטבי"ת, היא פתרון נוח למי שרוצה לאחד קהלים כנגד קבוצה חלשה. עובדה היא שלמרות שחילול שבת, ועוד בפרהסיה, מהווה בעיה דתית חמורה – אין הוא מעורר קריאות עידוד להמתה ורצח לכל אורכן ורוחבן של הרשתות החברתיות.
רבים מאיתנו מתהדרים בהיותם סובלניים אלא 'שהגמל', כך אומרים, 'אינו רואה את הדבשת של עצמו'. המציאות העגומה היא שמכל הקצוות, פעמים רבות הסובלנות היא רק למי שדומה לנו.
פעמים רבות האחר הוא שונה: מלבושו אחר, הוא מרגיז, פרוץ מדי או חסוד מדי, מאמין אדוק או כופר בעיקר, פרימיטיבי וחשוך או פורק כל עול ובועט בקודשי ישראל. אבל המתינות, הסובלנות והיכולת להכיל – נבחנות מול מי ששונה מאיתנו ולא מול הראי.
נכון, לעיתים אין ברירה – עלינו לעמוד על שלנו ולא לזוז לאחור. יש לנו קו אדום או קווים אדומים מהם אנחנו לא מוכנים לזוז ועליהם אנחנו לא מוכנים להתפשר וטוב שכך.
אלא שלכל אחד ואחת בחברה הישראלית יש קווים אדומים וככל שהם מתרבים כך גוברים החיכוכים. נכון וראוי לכולנו לבחון מדי פעם בפעם את הקווים האדומים שלנו, את העקרונות עליהם אנחנו מוכנים להילחם. ראוי לנו לרענן אותם ולהשתדל למעט בהם – בוודאי כאשר עקרונות נעלים לכאורה שכאלה נוגעים ליחסים שבין אדם לחברו – בין קהילה אחת לקהילה אחרת. רגשות יש לכולם, אך פעמים רבות אנשים וקהילות טוענים לסף רגישות גבוה במיוחד ובתוך כך מסרבים לכל פשרה שהיא במרחב הציבורי. יתכן שמצעד הגאווה פוגע ברגשות דתיים ויתכן שתהלוכת הכנסת ספר תורה פוגעת ברגשות אתאיסטים – אלא שהרחוב לא שייך רק לאלה או רק לאלה, ויתכבדו כולם ויהיו קצת פחות רגישים.
לא כל דבר ולא כל פסיק הם בחזקת 'ייהרג ובל יעבור'. החיים הם לא שחור ולבן – החיים צבעוניים ומגוונים (כן, גם כמו הצבעים המרכיבים את דגלה של הקהילה). המגוון הזה בחברה הישראלית, יותר מאשר בחברות רבות אחרות, הוא עובדה נתונה – רוצים או לא, כולנו כאן כדי להישאר. חילונים ודתיים, סטרייטים ולהטבי"ם ועוד רבים טובים וטובות אחרים ואחרות. אף אחד לא הולך להעלם, וכדי שנוכל לחיות כאן ביחד אנחנו צריכים ללמוד, להכיר, לקבל ככל האפשר – לא לשרטט קווים אדומים על כל עניין ולא לדרוך על קווים אדומים אלא רק כמוצא אחרון בהחלט.
כולנו יודעים שקולות קיצוניים וצעקנים מכתיבים את הטון, קשה לשנות את זה אבל מוכרחים לנסות.
הצטערנו מאד על לכתו בטרם עת של אמיר פרישר גוטמן. הסכמתו להנחות את המצעד השנה וקריאתו לציבור להשתתף במצעד בוודאי תרמו לנוכחות כאן הערב.
מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים הוא לא צעקני, הוא מתון. יש לו אמירה ברורה בעד שוויון לחברי הקהילה הלהטבי"ת ויחד עם זאת הוא מאפשר לכל כך הרבה אנשים, ממגוון כל כך גדול, להשתתף בו. המצעד הירושלמי הוא מורכב, כמו החיים עצמם, והוא דוגמא נפלאה בעיני לדרך הנכונה בה יש לנהוג. את הדוגמא הזו – הכל כך צבעונית, שהיא כל כך לא בשחור ולבן קחו אתכם לכל מקום ותפיצו אותה הלאה.
תודה לכם ונפלא שבאתם השנה. זו דרך נפלאה עבורנו לזכור את שירה – תבואו גם בשנים הבאות ותביאו עמכם לפחות חבר אחד שאינו עומד אתכם כאן היום.
