מפגש ארגונים חברתיים בכנסת – יום ירושלים 2016
שלום לכולם ותודה שבאתם.
שירה, בתנו הבכורה, ילדה חזקה, מוצלחת ואידאליסטית, נפלה קורבן לדעות קדומות, שנאה, פחד, הסתה וחוסר רצון ויכולת להכיל את השונה ממך.
יהודה עמיחי כתב : "מן המקום שבו אנו צודקים – לעולם לא יצמחו פרחים באביב"
אנו סבורים שבמקום שמארח אותנו – כנסת ישראל – ישנם הרבה אנשים המשוכנעים בצדקת דרכם, אלא שהרצח של שירה מחייב אותם ואת כולנו לעצור ולחשוב עד כמה נכון להרחיק לכת כדי לבסס את אותה דרך צודקת.
כדי לשמור על חיי אדם ולהרוויח חברה סובלנית יותר – המחיר של להיות קצת פחות צודקים והרבה פחות אגרסיביים לא נשמע נורא כל כך.
אנחנו נמצאים כאן במסגרת ארועי יום ירושלים. במערכה על ירושלים ב- 1967 נהרגו 182 חיילים ו- 20 אזרחים, ועוד כ- 1,000 נפצעו בדרגות שונות של חומרה. זה מחיר כבד ולו יכולנו לשאול את כל אותם הרוגים ופצועים האם איחוד ירושלים שווה את הקורבן הנוראי הזה – היינו מקבלים ככל הנראה תשובות מגוונות. אין זה בא לומר שהייתה ברירה או שניתן או שאפילו היה כדאי לנהוג אחרת, אלא שלפני שדבקים בשנאה ובמלחמה צריך לזכור את המחיר הנוראי שלה ולנסות ככל הניתן דרכים אחרות.
ביום שישי האחרון התקיים בתל אביב מצעד הגאווה, ואתמול התקיים בירושלים מצעד ריקוד הדגלים.
שני האירועים הללו לכאורה כ"כ שונים זה מזה עד שנדמה שאין ביניהם שום קשר, אלא שיש להם הרבה מהמשותף. שניהם מעוררים רגשות חזקים, שניהם חשובים מאד לתומכים בהם ושניהם מעוררים התנגדות עזה בקרב ציבורים אחרים. אם נרצה בכך ואם לאו שניהם מתקיימים בהפרש של שלושה ימים ו- 60 ק"מ זה מזה ובשניהם משתתפים אנשים רבים מאוד שחיים בארץ הזו ולא רק שנגזר עליהם לחיות ביחד אלא שפעמים רבות הם אף רוצים לחיות ביחד.
על מנהיגים, מחנכים ומובילי דעת קהל מוטלת החובה לאפשר לכולם להתגורר כאן יחדיו וליצור הבנה הדדית בין הציבורים השונים בארץ. אין צריך לומר כי הבנה אין פרושה בהכרח הסכמה אבל הבנה מפחיתה חיכוכים, מורידה שנאות, מפילה מחיצות וחוסכת חיי אדם.
את השנאה קל ללמד. היא תופסת כשריפה בשדה קוצים, מתפשטת ואוכלת כל חלקה טובה, מרעילה את חיינו והורגת את ילדינו. השנאה והפחד הם רגשות עוצמתיים שעולים ופורחים בקלות. המאבק ברגשות הללו במציאות הישראלית המורכבת הוא קשה אבל הכרחי שכן מדובר ברגשות הרסניים אשר אינם בונים דבר.
בואו ננסה לשנוא פחות, להכיר, לקבל. אנחנו לא מסכנים בכך דבר, לכל היותר נחייה פה טוב יותר ונקבור פחות ילדים.
'חדר מורים זאת ירושלים' לזכרה של שירה, נועד לעשות בדיוק את זה. להפגיש מורים ומורות ממגזרים שונים, לאפשר להם להכיר וללמוד האחד על השני, וזאת בעיקר על מנת שיוכלו לגדל כאן דור ששונא פחות.
אחד הדברים המצערים ששמענו לא פעם לאחר הרצח היה האמירה שדווקא בגלל ששירה לא שייכת לקהילה הלהטב״ית – דווקא בגלל זה, הזעזוע בחברה כל כך גדול והאירוע לא נשכח מלב התודעה הציבורית.
כמה אומללה אותה המחשבה שאם היה נרצח אחד מבני הקהילה – האירוע היה הופך להיות פנימי קהילתי ולא נוגע לחברה בכללותה, בבחינת "לנו, הסטרייטים, זה לא היה קורה".
והנה זה קרה. הסכין במקרה הזה הייתה עיוורת – היא פגעה בנוכחים ללא כל קשר לנטייתם המינית. והנה – זה יכול לקרות לכל אחד.
חוסר הסובלנות עיוור לנפגעים ממנו. הסובלנות היא פקיחת העיניים והתבוננות בזולת.