ערב טוב לכולם, ותודה רבה לכם שטרחתם ובאתם וצעדתם.
כמעט 4 שנים מאז הרצח של שירה, שהייתה צריכה להיות היום כמעט בת 20 ואנחנו, משפחה וחברים, ממשיכים לחיות עם הכאב ולנסות ללמוד וללמד מתוכו שיעור חשוב.
אשר על כן אייחד את דבריי בעיקר לסובלנות.
סובלנות היא מין דבר כזה, שקל לנו לדרוש מאחרים וקשה לנו הרבה יותר לקיים בעצמנו.
דתיים מבקשים שנכבד את זכותם לאכול רק כשר.
חברי הקהילה מבקשים שנכבד את זכותם לנישואים ונכיר באפליה שהם חווים.
חילונים מבקשים שנכבד את זכותם לקיים חיים חופשיים מדת ונכיר בכפייה שהם סובלים ממרחב ציבורי שומר שבת.
חרדים מבקשים שנכבד את זכותם לקיים אורח חיים נבדל, והדוגמאות עוד רבות.
השבוע העליתי פוסט לקראת המצעד, ולשמחתי הוא זכה לשיתופים רבים וכמעט תמיד לתגובות מחזקות.
שתי תגובות תפסו את עיני.
האחת של אדם חרדי, שטען ובצדק שאם הוא לא משתתף במצעד – אין זה שם אותו בצד של הרוע.
השנייה של אדם חילוני, שכתב מילים מרגשות והוסיף אמירה לפיה הוא לא זוכר גינויים של אנשים דתיים לרצח. התכתבתי איתו ותיקנתי את הטעות שלו. הוא הודה לי ותיקן את הדברים.
למילים יש כח ואנחנו עושים בהם לעיתים מזומנות מידי שימוש לא זהיר.
כולם בטוחים שהרגישות שלהם היא החשובה ביותר.
בלהט שלנו להגן על הזכויות והזהות שלנו – אנחנו בקלות רבה מדי רומסים רגישויות של אחרים.
סובלנות מחייבת אותנו לעמוד על שלנו מבלי לזנוח את הכבוד לרגישויות של האחר. בחברה מגוונת וצעירה כמו החברה הישראלית, זו לא משימה פשוטה, אבל צעדים ראשונים ונכונים יהיו למתן את השפה שבה אנחנו משתמשים ולהיות מוכנים לקחת לפעמים צעד אחד אחורה. מתינות היא לא תכונה שמוערכת מספיק.
סובלנות היא מורכבת, היא דורשת זמן וחינוך מכל אחת ואחד מאיתנו – הורים, אחים גדולים, מדריכים בתנועת נוער, מפקדים בצבא, מלמדים בישיבה, מובילים של הפגנות, חברי כנסת, שרים, כולם.
אי אפשר להטיל את האחריות על אחרים – על מנהיגים ועל משרד החינוך. אנחנו צריכים לקחת אחריות על הדרך שבה אנחנו מתייחסים האחד לחברו ולעודד אחרים לקחת אחריות על כך בעצמם.
לקיחת אחריות אזרחית היא אחת מאבני היסוד של חברה דמוקרטית.
ואני שוב חוזר, ומסיים, במשפט שבחרנו לחרוט על הקבר של שירה: 'מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע'.
אני מאחל לכולנו להיות מתונים בצורה קיצונית.
