תכנית שירה לנערות ארוע סיום שנת הלימודים 2018-2019
ב-18 יוני 19 התקיים כנס סיום של מחזור ד' של תכנית שירה לנערות. זה היה אירוע משמעותי ומרגש מאד!! הנערות הביאו את דבריהן בצורה נוקבת, כואבת ויחד עם זאת בצורה שמעוררת תקווה גדולה.
מצורפים כאן חלק מהטקסטים שנכתבו ע"י הנערות – שווה קריאה!!
יש כאן אמירה וצעקה שרק מחדדות את החיוניות של תכנית חשובה זו
ברכה
אספר לכם על ברכה. אני הכרתי אותה כברכי. הראשונה שחייכה אליי בפנימייה הלא מתפקדת שהייתי בה.
בפירסינג הראשון שלה, היא ספרה לי על אבא מכה, משפחה לא מתפקדת, חברה אטומה. כשהיא החליפה את החצאית במכנס היא ספרה לי על שידוך ששברה. בשבת, עם הטלפון מתחת השמיכה היא ספרה לי שהיא מבולבלת.
כשלא היה לי כוח היא גילתה לי שמחר יהיה קצת פחות גרוע, כשהיא ספרה לי שנמאס לה, שיקרתי לה בחזרה על איזשהו טוב שיגיע.
אחר כך הלכנו לשתות קצת כדי לשכוח.
שנה אחריי שנסגרה הפנימיה ישבנו והשוונו אבחנות וכדורים.
ברכה אמרה שסירוקוסאל עוזר לה, אמרתי לה שלי כבר לא. סיכמנו שציפרלקס זה לחלשים, למיקטל לימים שבא לך פריחה משוגעת ומיון.
אבל אחלה בונדרמין.
מתאים עם כל ארוחה,
לשמור יבש ובגדול מומלץ לכאלו שרוצים לישון ולא מצליחים להירדם.
גם עם אטמי אוזניים.
גם עם כיסוי לעיניים כמו במטוס.
גם אחריי ארבעה ימים בלי שינה שבסופם את נופלת ברחוב, בדרך לרופא שגם ככה לא עוזר.
השוונו חרדות, צחקנו על דיכאונות,
שכנענו אחת את השניה שאני יותר מסכנה,
אצלי זה גנטי,
לי יש גם הפרעת אישיות גבולית.
אבל גם לי.
פעם במוצאי שבת, בין מטר ההתראות שהצטברו בשבת ברכה כתבה הצילו, אז רצתי אליה, משטראוס בגאולה לקריית משה,
רצתי כאילו החיים שלה היו תלויים בזה.
וזה בדיוק מה שהיה.
מתנשפת לקחתי לה את הסכין מהיד,
חבשתי לה את הרגל ואמרתי לה בפעם הבאה לחכות לי,
נחתוך יחד.
אז בפעם הבאה היא חיכתה לי.
וגם בפעמים אחר כך
שיכנעתי אותה לחיות בימים שהאמנתי במוות.
כשהיא חזרה מהודו עם רסטות וגלח
הייתי הראשונה לחבק אותה ולדעת שהיא עם בנים סיימה.
לא מזמן ביקרתי אותה באישפוז, היא הכינה לי לב מחימר ואני הבאתי לה שוקולד.
היא ספרה לי בחיוך שהיא נקיה כבר חודש אמרתי לה שאני גאה בה הכי בעולם ושתלמד אותי איך מנקים,
את החדר. כן?
שיר – אלופת העולם
אלופת העולם בלהדחיק
כל מה שמפחיד אותי, כל מה שמלחיץ, זה משתיק
אלופת העולם בלאהוב
קודם את עצמי, אחר כך בבמה וברחוב
הכי קשה לתת למישהי קרובה
אלופת העולם בלהיות
בלפתור לך את הבעיות
אפילו זכוכיות על הרצפה
זה לא אני שברתי
אני אחראית רק על הבנייה
אלופת העולם בליפול
ולקום בגדול
את תראי, כמו עוף חול
הכל נשרף אבל עדיין ממשיכה לחיות
אלופת העולם בלרצות
לפחות לנסות
את תראי, איך בסוף
אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק
אלופת העולם
אלופת העולם בלהצדיק
חולשות ותאוות
היצר הוא מכר ותיק
מוכר כל טריק עתיק שהוא מחזיק בתיק
אבל תראי, יום אחד אהיה ה-אחת
תעמוק בפנים לא מצליח להכיל
חיה פצועה והחיים חליל
נופלת לבור כי לא מצליח לי להבדיל
בין טוב לרע ולאן כל זה מוביל
את משדרת שהכל כרגיל
אבל תיכף ייגמר לנו הפתיל
אני אלופת העולם בליפול
ולקום בגדול
את תראי, כמו עוף חול
הכל נשרף אבל עדיין ממשיכה לחיות
אני אלופת העולם בלרצות
לפחות בלנסות
את תראי, איך בסוף
אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק
אני אלופת העולם
אני אלופת העולם בלפצות
להתנצל ולרצות
לחטוא, להתנקות
לחשוף, להתכסות
תגידי, איך כותבים שירים עם אלף ציפיות
מיליוני כוויות
אני אלופת העולם בליפול
ולקום בגדול
את תראי, כמו עוף חול
הכל נשרף אבל עדיין ממשיכה לחיות
אני אלופת העולם
בתיה
הי קוראים לי בתיה.
אני רוצה לספר לכם על עצמי. לא כי אני מיוחדת או שונה או מפורסמת אלא דווקא להיפך, כי לאורך השנים הבנתי כמה הסיפור שלי דומה לשל כל כך הרבה אחרות.
תמיד הייתי ילדה מאתגרת, ככה הגדירו אותי. הלימודים לא באו לי בקלות, היו שקראו לי חצופה, מופרעת אפילו. כשרצו לתת הגדרות רשמיות אמרו בעיות קשב וריכוז, בטח אתם מכירים את זה.
בעצם, כל ההגדרות האלו הגיעו מבחוץ, אבל התחושה האמיתית שלי בפנים היתה שאני פשוט לא מתאימה, לא נכונה.
למסגרות היה פיתרון קל, לא מתאימה, לכי. .בהתחלה עוד ניסיתי להשתנות, לעשות הכל כדי להתאים, וגם הצלחתי קצת לשרוד ככה עד כתה ט'. ואז זה המשיך, לכי מהסמינר, לכי מהמסגרות, אז הלכתי. לא כי רציתי, רציתי להישאר. אבל הלכתי שוב ושוב. בסוף המקום היחידי שנשאר לי ללכת אליו היה הרחוב.
לא בחרתי בתחנה הזאת, פשוט רציתי להרגיש שייכת, ושם מצאתי מקום, הרחוב מקבל את כולם.
יש שם הומלסים בני 60 ונערות סמינר צעירות כמוני שלא הצליחו למצוא מקום.
הרחוב מסוכן לנערות. כשבנות בגילי למדו למבחנים אני למדתי על וודקה וגראס, כשהן יצאו לקנות בגדים אני יצאתי לקנות עוד כמה רגעים של סטלה.
מה באמת רציתי כל הזמן? רציתי להרגיש שייכת, רציתי מסגרת. בית, בטחון.
אני מסתכלת היום אחורה ומבינה שפשוט לא נלחמו עלי, האנשים שהיו אמורים לחנך אותי וויתרו עלי, מהר.
נערות צריכות פינה חמה שבה יוכלו לברר מי הן, לבנות זהות.
אני כבר אהיה בסדר אבל אני מבקשת מכם, בשביל הנערה הבאה שתפגשו, תקשיבו לה. תמצאו עוד סבלנות בשבילה בי ותדעו שהיציאה מהמסגרת אומנם פותרת בשבילכם בעיה ומייצרת שקט, אבל מי שיוצאת בעצם מתחילה מסע שלם של לבד, של חוסר שייכות, של כאב.
תנסו למצוא עוד רגע בשבילי, עוד פתרונות, אל תזרקו אותי לרחוב.
מאיה
אני צריכה לכתוב טקסט על נוער בסיכון והמוח שלי מסרב לשתף פעולה.
ממש מרגיז אותי שדברים לא בשליטה שלי,
למה אני צריכה להכנע למוח הזה?
אל תגידו הכל בראש כי זאת בדיוק הנקודה. הבנתם?
*
פעם פעם לא ידעתי מה זה נוער בסיכון. קצת פחות מפעם נכנסתי להגדרה של נוער בסיכון אבל לא ידעתי את זה.
ממש טיפה פעם אחריי זה, כל האנשים מסביבי היו נערים ונערות בסיכון.
כיוון שאני לא וויקיפדיה, רק דומה לה, אני לא עומדת להגדיר נערה בסיכון, פשוט לספר לכם.
על השותפה לדירה מספר 3 ששכרתי, מאיה.
מאיה הזויה, סבבה?
למאיה יש דירה ממש על השוק ושיא גינס לדירה הכי מבולגנת בעולם, היא מבטיחה לי שלא יכנסו גברים לדירה תוך כדי שהיא קולעת בקבוק וודקה ריק לפח ומחטיאה את המטרה,
היא צוחקת ושואלת עליי.
היא מקשיבה לי
ופעם ראשונה מישהי לא שופטת, רק מקשיבה, כשהיא מתחילה לדבר, אני מבינה למה.
היא מספרת לי בחיוך על אונס אחד ועל עוד אחד, אחר כך על מערכת יחסים אחרונה שהסתיימה בבית משפט, על המשפחה בבני ברק והתקפי חרדה.
שואלת אם מפריע לי שתעשן לידי. הגוף צרח כן אבל עניתי לה שלא,
מה פתאום, באהבה.
היא אומרת לי שהיא נמשכת לנשים וקורצת. אחריי השאכטה הבאה היא צוחקת ואומרת שממש לא.
בשלישית היא מסתכלת עליי ואומרת לי שהיא לא יודעת .
אם לומר בכנות, לא היה אידיאלי לגור שם, אבל הייתי צריכה מקום להניח את הראש בלילה.
מאיה מבטיחה שתפנה לי את החדר ולא מקיימת עד שעזבתי. כך שאני בחדר מבולגן בחפצים שלה, אבל יש לי מזרון, מזוודה קטנה ומאיה אחת, מאוד הזויה אבל אפשר להגיד לה הכל.
מאיה חשפה בפניי את עולם הצומח, לא אמא, לא במלפפונים עסקינן.
חמש לפנות בוקר בסלון קטן ברחוב השקמה יושבים שבעה אנשים בספה שמכילה אולי שלושה, אחד מהם היה ממש גבוה, הוא לבש את משקפי השמש החדשים שלי אבל שתקתי,
הם צפו בטלפון קטן באיזה סרט לא מצחיק, צחקו ולעסו במבה יבשה. ישבתי ליד מאיה בשקט ופשוט למדתי
מאיה הביאה הרבה גברים לדירה, היא למדה אותי ללכת לישון ב6 בבוקר ולקום בערב, אם בכלל.
שעות היום מיועדות לאנשים מצליחים,
לא מתוסבכים,
כאלו עם עבודה ומשפחות,
אנחנו של הלילה,
מתי שהחושך מסתיר את האלכוהול ומכסה את הסמים,
אנחנו כדי שלא ישימו לב, אז אין למה לקום בבוקר.
בלילות לפעמים כואב,
בדרך כלל שתוי. מאיה ממליצה לערבב וגם להקיא.
אבל לזנות היא לא מסכימה להתקרב. צחקתי אני? זנות? מאיה אמרה שככה זה, מדרדרים ותיכף כבר לא אשמור שבת ואולי גם אתאבד
הבטחתי לי שלא יקרה ועמדתי בהבטחה.
סליחה על השאלה
כשאנחנו פוגשות, אתכן, או אנשים ברחוב, או פקידים של ביטוח לאומי או מזכירות באוניברסיטה או אחראיות משמרת בעבודה, קורה לנו, כצעירות, משהו.
הנוכחות שלנו בתוך עצמנו ובחוץ מושפעת מהמון דברים, חלקם קשורים בחוויות סובייקטיביות. הבית שבו גדלנו, ההורים שלנו, מה היה לנו ומה היה חסר לנו, מי שמר עלינו, או לא. אבל יש דברים גדולים יותר, חברתיים, שמשפיעים על הנוחות שלנו במרחב, על ההתכווצות מול אנשי טיפול.
עצם הכניסה לחדר טיפול, או לוועדת קבלה, בפעם העשירית, או העמידה מול הבירוקרטיה של מערכת בריאות הנפש, או אשפוזי היום, או רשימת ההמתנה למרכז תמר, או חוסר בדירות מעבר, כל אלה גורמים לנו ללכת קצת כפופות, עם קצת פחות ביטחון עצמי, עם קצת פחות אמון במערכת, בכם.
כשאתן פוגשות אותנו אל תשאלו אם אנחנו בטוב, אנחנו לא. אל תשאלו איפה זה פוגש אותנו, בכל מקום.
אנחנו רוצות להאמין לכן כשאתן אומרות שאנחנו לא לבד, אבל רוב הזמן אנחנו כן לבד. דיברנו קודם על מפגש, ואנחנו חושבות שאולי העניין הוא בדיוק זה. כשאתן פוגשות אותנו תכירו בזה שלפעמים אין לכן מושג מה אנחנו צריכות או מה אנחנו אמורות לרצות.
תנו לנו כוח, לא על ידי משפטים לעוסים, אלא באמת. תאמינו בכוח שלנו! תראו אותו! תראו מה עברנו ותבינו שזה מצריך מלא מלא כוח.
תחשבי איתי, תהי איתי ברגע הזה, תתבלבלי איתי ותנסי יחד איתי להבין מה נכון לי היום. ותדעי שאולי מחר זה ישתנה.
כמו שכבר הבנתן, יש כוחות בחברה שפועלים ולוחצים עלינו להרגיש פחות נכונות, פחות בעמדה לדרוש, יותר אחרות ושונות ולא מותאמות. הכנס הזה היום, מצטרף למהפכה של צעירות, שחוו כל מיני דברים, שבאות להגיד באופן מאוד ברור שנמאס לנו לשאת על כתפינו את ההשלכות של כל מיני מנגנונים חברתיים שנבנו כדי לוודא שלא נפריע.
קטע קריאה סיום
אולי יש דרגות של חוסר יציבות, אולי מי שיש לו דרגות יותר גבוהות יותר קל לו, הוא יכול להציב לעצמו מטרות ולהצליח בהן. הוא לא נופל מכל תנודה של האדמה.
אנחנו נופלות, אבל בכל זאת אנחנו עומדות על הרגליים, נופלות וקמות כל פעם מחדש. הזהות הלא יציבה שלנו מאפשרת לנו להתפתח ולהתקדם, לחשוב אחרת ולהבין יותר, להרגיש יותר.
זה קשה כי האדמה רועדת ולפעמים אין לנו במה להאחז. להיות כל הזמן בתנודה זה מתיש ומיגע.
אבל אנחנו רוצות לזוז, כי חוסר תזוזה זה מוות, אנחנו רוצות להתרגש! אבל לא באופן שזה כל כך כואב שאי אפשר לתפקד. אנחנו רוצות להרגיש אבל לא עד כדי כאוס, חרדה, מצוקה ובדידות.
לא עד כדי לעוף מכל משב רוח . זה בסדר שהאדמה רועדת, אבל אולי היינו שמחות ליפול קצת פחות.
לנערות והצעירות שבקהל אנחנו רוצות להגיד שיש לכן קול והוא חשוב כל כך והוא אמיתי והעולם צריך לשמוע אותו. אתן לא משוגעות ואתן לא פגומות, העולם פשוט לפעמים חרא והכוח שלנו הוא בביחד. החברה שלנו מנוהלת על ידי מיעוט קטן שכל כך מפחד שנערער לו משהו שהוא דואג להשאיר אותנו מפוזרות, מפוחדות, שונות, לבד. כקבוצה יש לנו כוח, השפעה, יכולת לשנות. לפחות קצת.
הבעיה שלך ושלך היא הבעיה שלי והיא בכלל לא בעיה והיא בכלל לא שלנו. שמו אותה עלינו, אבל נמאס לנו להחזיק את הטעויות והפחדים של כולם.
בשנות ה-60 נשים, וגברים, יצאו לרחובות, להפגין נגד חוסר צדק, נגד חוסר זכויות, נגד הפליה והחלשה. עכשיו תורנו. עברו מאז הרבה
שנים, כל מיני תהליכים קרו ושינו את העולם, הרחובות הפכו לדיגיטלים, אבל בסוף זה אותו דבר, זה כוח ותעוזה וקול ! קמפיין METOO (מי- טו) שינה את העולם. והעולם צריך עוד שינויים.
אנחנו לא האבחנות שלנו, ואנחנו לא הטעויות שלהם. החיים לימדו אותנו להילחם, ולשרוד, ועכשיו תורנו לקום, כ- SISTERHOOD (סיסטרהוד) של צעירות ולדרוש שינוי. לעשות שינוי.
ולכם, אנשי מקצוע, מבוגרים מאורגנים, היינו רוצות שתלמדו להכיר ביופי של התזוזה שלנו, אנחנו רוצות שתלוו אותנו שתדריכו אבל שלא תגבילו. את תמהרו לקטלג אותנו כמשהו דפוק או אחר אל תפחדו מאיתנו ואם כן, אז תתמודדו, לכו לעבוד על עצמכם.
אם את צריכה להציב איזה איזו חומה דמיונית בינך לבין הצעירה שאת מטפלת בה כי היא נפגעה מינית ואת לא רוצה להרגיש קשורה לזה, להתערבב, אני מבינה, וזה בסדר, רק תדעי שאת עושה את זה.
זה לא פשוט, אנחנו יודעות. אבל אנחנו רוצות להגיד שאנחנו מקבלות אתכם, את הפחד שלכם, את חוסר האמון שלכם, את כל מה שעברתם ואת חוסר היציבות שלכם. ואנחנו לא שופטות.
כל אחד צריך לפעמים להיאחז במבנים תמוהים.