כנס הלכה והכלה – רבני בית הלל

10.4.16

ערב טוב ותודה שהזמנתם אותנו לכאן הערב

התודה היא משמעותית במיוחד שכן נדמה לי שכפי שזה לא טבעי לנו לעמוד בכנס רבנים אורתודוקסי (ליברלי ככל שיהיה), כך אין זה טבעי להזמין לכנס רבנים, שני חילוניים מוחלטים שכמונו.

הסכמנו ורצינו לבוא שכן רצינו להעביר מסר משמעותי. מסר שיקל עליכם מחד להזדהות עם שירה ואיתנו ומאידך שייקל עליכם לפעול לעידוד המתינות והסובלנות בציבור ממנו אתם באים.

לפני שנפתח רק נבקש להדגיש, כי אנחנו סבורים שעל כל אחד ועל כל מגזר לפעול לעידוד הסובלנות בתוכו, וכי ברור לנו שחטא ההקצנה אינו רובץ רק לפתחה של היהדות האורתודוקסית.

מי הייתה שירה.

ברור לנו שאתם מזדהים עם כאבנו ושהסיפור האישי שלנו לא נדחק לקרן זווית, והראיה היא שאנו עומדים כאן. אבל אנחנו בכל זאת רוצים להתמודד עם הקולות שמבקשים לראות בשירה ובנו את האחר – את זה שכאבו הוא לא מענייננו – כי הוא רחוק, כי הוא זר, כי הוא הביא את זה על עצמו, כי הוא חסר אחריות – כי איזה מין הורה שולח את הילד שלו למצעד של סוטים בירושלים – שהרי ידוע שזה מסוכן.

שירה היתה נערה מקסימה – בת נפלאה ואחות נהדרת. סקרנית, אינטיליגנטית, יודעת ספר, מוסיקלית, רגישה לזולת, עליזה ומלאת חיים.

שירה לא הלכה למצעד הגאווה מתוך שעמום של בת טיפש-עשרה שמחפשת תעסוקה ומסיבה ליום חמישי אחר הצהריים בחופש הגדול. היא הלכה לשם כי היה אכפת לה, כי היא האמינה בזכותו של כל אחד לחיות את חייו לפי דרכו. היא הלכה לשם בשמם של ערכים ליברלים ודמוקרטיים שאנחנו הוריה הנחלנו לה בדיבור ובמעשה,  ושאותם, בניגוד אלינו, היא פיתחה לעשייה.

שירה הייתה בתנו הבכורה ויש לה אח ושתי אחיות. בבוקרו של אותו יום חמישי נורא בקיץ שעבר, כמו בכל בוקר אחר באותו שבוע, שירה הייתה עם אחיה ואחת מאחיותיה. כמו בכל חופשת קיץ בשנים האחרונות, היה שבוע אחד בו היא לקחה על עצמה להיות איתם ולדאוג להם לתעסוקה ולבידור – הכל באורח עצמאי: גן חיות, מוזיאון ישראל, מוזיאון המדע, סרטים ובילויים, הכל ביחד עם שני אחים צעירים אשר ככל הנראה יזכרו את השבוע האחרון הזה עוד שנים רבות.

בשמונה בערב שירה הייתה אמורה להגיע לבייביסיטר אצל משפחה בשכונה, כפי שעשתה פעמים רבות. הבטחתי לה כי לאחר שתסיים – אסיע אותה למסיבת קיץ עם חברים בני גילה.

בין הבוקר העמוס לערב העמוס תכננה שירה להקדיש שעתיים למצעד הגאווה  – שעתיים של אכפתיות ומעורבות חברתית. כאשר מי שהזמינו אותה לבייביסיטר ביקשו ממנה להקדים את שעת ההגעה שלה – היא ענתה שהיא לא יכולה כי מאד חשוב לה להשתתף במצעד ולהביע תמיכה.

שירה הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספר למצטיינים. היא הספיקה בחייה הצעירים לנגן 10 שנים על פסנתר, לבקר באורח סדיר בקונצרטים עם סבתה וסבה, להופיע בכמה הפקות תאטרון של בית ספר, להתנדב במקלט לנשים מוכות, ועוד ועוד.

המתנה אותה ביקשה מאיתנו ליום הולדת 13 הייתה שניקח אותה איתנו לאחת ההצגות בתאטרון החאן אליו אנו הולכים.

היא אהבה מאוד לקרוא. תמיד הייתה עם ספר ותמיד ניתן היה לשוחח איתה על ענייני היום.

שירה היתה יהלום שליטושו כמעט הסתיים.

בחוסר צניעות קל ולא אופייני נאמר שהיא הייתה נערה שהרבה הורים היו מבקשים שתהיה להם.

והיהלום הזה נרצח בהתקף של קנאות דתית, שלא צמחה בוואקום.

קל מאד לגנות בדיעבד, את הרצח ואת הרוצח, לפטור אותו כמטורף שאינו מייצג איש – מין סטיית תקן. שהרי ברור ש'לא תרצח' זה מדאורייתא.

אבל האם באמת הוא כ"כ מטורף ? האם הוא באמת כ"כ חריג? כ"כ בודד – האם הוא באמת אינו מייצג איש ?.

אז זהו, שלצערנו שליסל לא לבד ולפחות לא היה לבד.

ארגון חוננו בחר להגן עליו, משל לשנוא הומואים ולהיות איש ימין חד המה.

לפי נתוני מדד השנאה של קרן ברל כצנלסון, 13% מהתגובות לרצח של שירה שלנו, אשר נבדקו על ידם ברשת האינטרנט, הביעו תמיכה ברצח.

עשרות אנשים ואולי יותר באו לכבד את פניו של הרוצח כאשר השתחרר מבית הכלא על נסיון קודם לרצח אשר לא צלח.

רבים רבים באו לשמוע מה יש לו לומר בכינוסים שונים.

ורבים אחרים הביעו תמיכה בדיבור ובשתיקה, בצורות שונות של הכפשה של הקהילה הלהטבית.

להטבים כונו בהמות והציבור שתק, פשקווילים קיצוניים ומסיתים פורסמו בראש חוצות והציבור שתק.

חברי כנסת, אנשי ציבור, מובילי דעת קהל – שתקו ואולי אף קרצו וחלקם נרתמו במרץ כזה או אחר לסייע ולהקל על מי שמכונה במקומות מסויימים – "הרב ישי שליסל נ+ 4"

ונוכח כל השיסוי, השתיקה, ההנהון, הקריצה, הסלחנות – בפינה של  המחנה ממתין האידיוט, הפנאט, הקיצוני – אשר שואב את הלגיטימציה לרצחנות שלו מהסובלנות של סביבתו הקרובה להסתה, להומופוביה, לשנאה וגם מהסובלנות דה פקטו לנסיון קודם לרצח.

אולי, אם שליסל היה הולך לכלאו לבד ללא תמיכה ומשתחרר אל מול כתף קרה של ציבור שלא מגלה ולו גרם של הבנה לשנאה ולקנאות שלו – אולי שירה הייתה בחיים ואתם בכלל לא הייתם מכירים אותנו.

אני כמעט מצטער שאני בורח לקלישאה, אבל לדעתי היא כ"כ מתאימה עד שאני לא יכול להתאפק– "היכן ששורפים ספרים לבסוף גם ישרפו אנשים". היכן שדרך חיים של אדם היא לא סתם שונה – אלא חריגה, מגונה, סוטה, מביאה חורבן, ובהמית –  לבסוף יימצא גם מי שייקח את הסכין ליד על מנת לסיים עם הבהמיות הזו.

הרוצח אולי היה לבד עם הסכין אך לא לבד בהקצנה ובשנאה

אנחנו  כולנו חיים בחברה שסועה ועל מנת לצלוח את הסערות הפנימיות והחיצוניות האורבות למדינת ישראל עלינו לאמץ את המתינות והסובלנות כדרך חיים.

מיקה ואני למשל אנשים חילונים, אנחנו לא נחזור בתשובה ולא נחייה מרצוננו במדינה שלא תכבד אורח חיים חילוני. אבל אנחנו מוכנים להתפשר במרחב הציבורי המשותף על מנת שנוכל לחלוק אותו עם אנשים דתיים. אילו ויתורים אנחנו מוכנים לעשות ?

השבת הציבורית בישראל היא הרבה יותר דתית מחילונית

האוכל המוגש בכל מוסדות המדינה ובראשם הצבא הוא כשר

המזון הנמכר ברשתות השיווק כשר

לוח החופשות – יהודי – דתי

על מסמכים שונים שאני נאלץ לקרוא נכתב שהכתוב בהם הוא בסיוע כח עליון

חברת התעופה הלאומית לא טסה בשבת

ילדינו לומדים בחינוך הממלכתי 12 שנים תנ"ך ואם יש לנו מזל אז הם עוסקים קצת בתאוריית המפץ הגדול ובאבולוציה.

כל אלה אולי נראים טריוויאלים עבורכם, וחלקם אף עבורי, אולי כי אני מסכים, אולי כי התרגלתי – אבל אלה רק מעט דוגמאות לשלל הוויתורים והסובלנות להם נדרש אדם יהודי חילוני המתגורר במדינת ישראל.

ילדתי בת ה- 5 באה מהגן הממלכתי חילוני עם תובנה לפיה ישנם אנשים שמאמינים בכח עליון ושזו אופציה לגיטימית – האם ההפך לגבי החינוך הממלכתי דתי נכון אף הוא ? האם יש סיכוי שילדים בחינוך הדתי ילמדו שלא להאמין באלוהים זו בכלל אופציה? (לא יודע, מקווה שכן).

וכן אנחנו יהודים – לא בדת, אלא בלאום. אנחנו יודעים מניין באנו ולאן אנו הולכים. התנ"ך שייך לי כפי שהוא שייך לכל מיני הומופובים חשוכים שמוצאים לעצמם חיזוק בדת, אנחנו נחגוג בעוד כשבועיים את חג הפסח לא בגלל שאני חושב שכח עליון כלשהו הכה את מצריים בעשר מכות אלא בגלל שכך עשו אבות אבותי במשך מאות ואלפי שנים. גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לברוח מהזהות שלי ואני גם לא רוצה. טוב לי להיות יהודי –אבל  אני לא מוכן להיות דתי. אני לא מאמין ואני מבקש שלא יכפו עלי מרחב ציבורי דתי לא ברחוב, לא בבתי הספר של הילדים שלנו ובוודאי לא בביתנו.

אנחנו מתונים ופשרנים אבל עד גבול מסויים ואנחנו מבקשים לכבד את הגבול הזה.

אנחנו גם סבורים כי מאחורי הקצנה דתית וקפדנות על כל תג ותג עומדת לא פעם שמרנות פטריאכלית מהסוג הישן – ואין דוגמא טובה לכך מהיחס ללהטבים על מנת להדגים זאת.

כמו שכתבנו בדברים לחוברת שפורסמה לפני הכנס אנחנו מבינים קטנים מאד בהלכה אבל נדמה לנו שיש בתורה כמה וכמה איסורים ומצוות אשר חשיבותן אינה פחותה מהאיסור על משכב זכר.

האם שמענו או ראינו קריאות לנידוי, רצח והשמדה של מי שאינו מכבד את אביו ואת אימו ? ומה עם מי שלא מקיים מצוות שילוח הקן ?

והאם כל ההומופובים באצטלה דתית, מעולם לא הלינו שכר? תמיד הקפידו על שלוש תפילות ביום ? גם בצבא בבוקר קפוא ברמת הגולן או לבנון  – אני יכול להעיד שלא.

אבל על הומואים יש לכולם מה להגיד – לא כי זה עניין דתי. כי זה שמרני. מאותה סיבה שבחברות שמרניות נבהלים משיוויון זכויות לנשים או מאיסור על הכאת ילדים –  זה תואם את הנטייה הטבעית שלנו להאדיר את העבר בחזקת 'אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי'.

זו העמדת פנים. למעט מתי מעט, איש אינו רוצה לחזור לעבר. אף אחד לא רוצה לחזור לעולם בלי אנטיביוטיקה שבו ילדים מתו מדלקת ריאות, לנסוע בדליג'נס לפתח תקווה, לשאוב מים בדלי מהבאר ולוותר על כל יתר מנעמי המאה ה- 21. זה אולי נשמע רומנטי אבל זה לא מציאותי

יותר מזה רבים מאד גם לא מוכנים להישאר עם סולם הערכים והנורמות של 1850, 1950 או אפילו 1980 (הכל למניינם). האם ב- 1950 היינו יושבים בכנס כלשהו על הלכה באולם שחלק לא מבוטל ממנו נשי בעליל?, האם ב- 1850 לאב כלשהו היו שאיפות גדולות יותר עבור בתו מלבד שידוך טוב ? האם ב- 1980 היה עולה על הדעת לקיים כנס כגון זה שכאן?

אנחנו מכירים מקומות אחרים בעולם שמנסים ללכת עם ולהרגיש בלי  – מקומות בהם מנסים להנות ממנעמי הקדמה מחד תוך אכיפה של שמרנות דתית קיצונית והשלטה של מרחב ציבורי אדוק מאידך. למקומות הללו, תסלחו לי, קוראים אירן וערב הסעודית – בראשונה תולים הומואים ובשניה לנשים עדיין אסור לנהוג.

אז אנחנו לא שם ועובדה שאנו מקיימים את הכנס הזה – רבניות, רבנים וגם ושוב תסלחו לי – זוללי שפנים כמונו. אבל כדי שנישאר כאן ולא נדרדר לתהומות הפנטיות, הקפדנות וחוסר הפשרנות יש להעז ולהתאמץ. זה אולי קל יותר להמציא שעון שבת אבל איפה רבנו גרשום של היום שישנה סדרי עולם ויאסור על גירוש אשה בעל כורחה ?

ויש כאן לפני סיום לעניות דעתנו עוד לקח חשוב – מבלי לגרוע מכוחה ועוצמתה של מסורת יהודית בת אלפי שנים – נבקש לשים לב כי אנחנו כולנו כאן מנהלים את הדיון הזה – ברעננה שבמדינת ישראל בפורום מעורב, בגלל השפעות זרות על היהדות – אני חושב שלא תחלקו עלי אם אומר לכם שהציונות הורתה בבעיטה ולו חלקית ברעיונות יהודים מסורתיים וכי המחשבה שנשים יכולות וצריכות ללמוד תורה ולעסוק בענייני ציבור לא נהגתה בפומבדיתא או בישיבת מרכז הרב – ובכל זאת אלה רעיונות שהקהל שיושב כאן אימץ לחלוטין. השפעות זרות הן לא בהכרח רעות.

שוב תודה רבה לכם שהזמנתם אותנו ושהקשבתם לנו.