דברי אורי בנקי, טקס השקה 'ניהול מחלוקת בחברה הישראלית' בית הנשיא 13 ביוני 2017
בוקר טוב לכולכם, תודה רבה מאד לכבוד נשיא המדינה ורעייתו אשר מארחים אותנו ומעניקים לנו אכסניה מכובדת כל כך לפרויקט המשותף של כולנו ותודה שבאתם.
זמן קצר מאוד אחרי הרצח של שירה הסתבר שלפחות 4,500 איש חשבו שלרצוח את הבת שלי לפני שמלאו לה 16, סתם כי הלכה למצעד, זה רעיון טוב.
אנשים רבים יותר חשבו שהרצח של שירה הוא אבן דרך בהסלמה באלימות המאפיינת חלקים גדולים מדי מהשיח בין ציבורים שונים במדינה.
שירה לא נרצחה ע"י מטורף בודד, אלא על ידי רוצח שמאחורי מעשיו יש משנה סדורה שיש לה תומכים. מדובר ברוצח שריצה עונש מאסר של 10 שנים על ניסיון קודם למעשי רצח – באותו מקום ובאותו מצעד.
במהלך השנים הללו הוא לא ישב מנודה בכלאו, אלא נהנה מאהדה לא מבוטלת ולמזער מסלחנות תמוהה בחוגים שונים. בשנת 2011, בעודו מרצה את עונשו, התפרסם באתר אינטרנט מסוים סרטון תחת הכותרת – 'הרב ישי שליסל שליט"א דוקר הומואים במצעד המחלה'.
חברי כנסת השתדלו למענו, ארגון לא ממשלתי מימן את ההגנה עליו, וכשהוא סיים לרצות את עונשו – היו מי שנשאו עיניים לשחרורו, מצאו אותו ראוי לשאת דברים בכנסים שונים ואנשים באו לשמוע את דבריו.
המצב היה חמור עוד יותר לאחר הרצח, כשכבר היה ברור מעל לכל ספק מיהו הרוצח, מהי דרכו ומהי התוצאה האיומה של מעשיו ודעותיו. כנסו לגוגל כפי שאני עשיתי לפני שבאתי לכאן ותמצאו בקלות את הביטויים בעד הרצח. כך למשל ב- 6/8/15, 4 ימים לאחר הרצח, כתב מישהו – 'אם היו עוד 10 כמוהו מבטיח לך שלא היו עוד מצעדים בירושלים'.
חברה שיש בה אלפי הבעות תמיכה ברצח כמו הרצח של שירה – היא חברה שיש לה בעיה.
אני מכיר בכך שלא כולנו חושבים אותו דבר על הכל, אבל בחברה דמוקרטית זו לא אמורה להיות בעיה.
אנחנו אמורים לדעת שהדעה שלנו היא אחת מכמה דעות, ואין מקום ראוי יותר מהבית כאן – בית הנשיא – כדי לומר את הדברים הללו בקול רם וברור וביחס לכל החברה הישראלית. אנחנו צריכים לדעת שלפעמים אנחנו נמנים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט, אבל את הדיון בינינו אנחנו צריכים ללמוד לנהל מתוך כבוד הדדי לדעות שונות; מתוך הסכמה שלא תמיד חייבים להסכים, אבל כאשר ברור לכולם, ללא כל סייג, ששימוש באלימות, מכל סוג שהוא, על מנת להשליט את הדעה שלנו ולדכא דעות אחרות – איננה אפשרות במדינת ישראל.
מתוך ההבנה שצריך ללמוד וללמד איך לנהל מחלוקת ולהישאר חברה בריאה – עלה הרעיון לפרויקט שמשלב מגזרים שונים בחברה ומייצג מחלוקות שונות שחצו את החברה הישראלית בשנים האחרונות. מטרת הפרויקט היא ללמד, להתנסות ולראות שאפשר אחרת, שאפשר לנהל מחלוקות קשות ולהישאר בחיים.
אסיים בנימה אישית מהקשר אחר. עוד מספר רגעים ישא דברים מר דוד חטואל. רצה הגורל ולפני כ- 30 שנה שרתנו יחד באותה פלוגת צנחנים, חציה חיילי הסדר וחציה גיוס רגיל. לכאורה באנו מעולמות שונים ובשירות המשותף שלנו היו לא מעט ויכוחים ואולי גם חיכוכים – אבל בשום אופן לא הייתה שנאה. ידענו לראות את האדם והחבר שמאחורי התווית, ולא עלה על דעתנו שאלימות תהיה חלק מהשיח ביננו. כולי תקווה שנצליח להנחיל דרך זו לרבים אחרים.
אני מאחל לכולנו הצלחה רבה.
תודה
דברי הנשיא באירוע השקת פרויקט בנקי-רבין-קטיף – 13.6.17
אני עומד כאן, בסוף האירוע הזה, אחרי ששמעתי אתכם, ויש לי תחושה שאנחנו לוקחים חלק ברגע נדיר. יש אמנות יפנית, שנקראת קינטצוגי (Kintsugi). באמנות הזו מחברים כלי חרס שבורים או סדוקים, באמצעות זהב נוזלי או תערובת של לכה ואבקת זהב. החיבור נעשה מתוך אמונה שהסדקים והשברים הם אירוע בהיסטוריה של הכלי. שהתיקון, שכולל הבלטה ולא העלמה של קיומם, יהפוך את הכלי ליפה יותר מהמקור.
החברה הישראלית, היא כלי חרס שנשבר. וכל אחד ואחד מהגופים כאן מסמל אחד מהשברים. שלושה שברים עומדים בבסיס שיתוף הפעולה הזה. שלושה, שהיו צריכים להחוות במשותף, על ידי החברה הישראלית כולה, שלושה, שהיו צריכים לפתוח שיחה – ארוכה, כואבת, אמיתית – ובמקום זה הפכו לשברים של מגזר זה או מגזר אחר. שברים שתרמו, לחשדנות ולהסתגרות.
ועכשיו אתם באים, עם המברשות הדקות ותערובת הזהב הנוזלי שלכם, דרך שירה בנקי, מרכז רבין ומרכז קטיף, ואומרים: בואו נתקן יחד. בלי להעלים את המחלוקות, בלי להתנהג כאילו אין סדקים, בלי להיטמע. בואו נתקן יחד. באמצעות דיון אמיתי, שדורש היכרות עם כל שבר, שדורש מבט מפוכח, ביקורתי. דיון שמבקש מהמשתתפים בתהליך להיות בתוך הדברים, גם כשכואב, גם כשלא מסכימים. בואו נתקן יחד כי זוהי החברה שלנו. זו הארץ שלנו. ואין לנו, לאף אחד ואחת מאיתנו, ארץ אחרת.
אני בטוח שלא היה לכם קל. ידעתם שההחלטה ללכת יחד לא תהיה פשוטה. כל אחד מהגופים מזוהה כל כך עם חלק מסוים מהחברה בישראל. לכל אחד מכם דרך משלו, עמוד שדרה ערכי משלו וכן, גם קווים אדומים משלו. אבל עכשיו אתם מכירים בעובדה שתיקון אמיתי לא יצליח לקרות לבד, רק בדרך שכל אחד מכם מקדם בעצמו. וההסכמה שלכם, להכיר בצורך שלכם לעבור תהליך, כל אחד בנפרד וכולכם יחד – היא צעד אמיץ. עוד יהיו מהמורות רבות, אפילו קשות, אף אחד מאיתנו לא לוקה בנאיביות, אבל בעצם זה שיצאתם לשנה ראשונה יחד, בעצם זה שסיימתם שנה ראשונה יחד – הוכחתם שאפשר.
יקיריי, לא רק שאפשר, גם מוכרחים. החברה הישראלית נמצאת היום בצומת דרכים. ארבע הקבוצות המרכזיות שבה – חילונים וחרדים, ערבים ודתיים – הולכות ומתקרבות זו לזו בגודלן, אבל הולכות ומתרחקות זו מזו, כמעט בכל תחום. השפה שלהן אחרת, הערכים שלהן אחרים, החלומות שלהן אחרים, העתיד שהן מדמיינות לבית שלנו, של כולנו, נראה אחרת.
בעוד עשרים שנה, בני הנוער הנפלאים שנמצאים כאן, יצטרכו להוביל את המדינה יחד עם המקבילים והמקבילות שלהם מהציבור הערבי ומהציבור החרדי. אם לא תהיה להם שפה משותפת, אם לא יידעו כלום אחד על השני, אם לא יזכרו, גם תוך כדי ויכוח מר, שהבית הזה שייך לכ-ו-ל-ם, איך יצליחו לעשות את זה?
עד שנעביר אליהם את הלפיד, האחריות היא שלנו. זו המשמרת של כולנו. ואנחנו צריכים לעשות הכול, הכול, כדי להכין אותם כראוי להוביל את החברה הישראלית, ולהנהיג את מדינת ישראל.
יחד נחדש תקווה ישראלית. היו ברוכים.
