13.12.15
ערב טוב,
חנוכה ראשון בלי שירה, כמו יומולדת ראשון בלי שירה, כמו פתיחת שנה ראשונה בלי שירה – כל מה שנחווה בשנה הזו ויהיה לראשונה בלי שירה.
כשהזמינו אותי לדבר הערב, אחת האמירות הייתה שאם היה אפשר היו מזמינות כמובן את שירה – להדליק את החנוכיה ולשמוע ממנה שיעור על סובלנות ועל סקרנות ולמידה של נערה מיוחדת כל כך על החיים.
שירה שלנו הספיקה הרבה בחייה הקצרים ובין היתר עלה בידה לפתח מודעות פמיניסטית (זה גם בא מהבית…). נערה עוד לא בת 16 שהיה לה ברור מהבטן שלא יעלה על הדעת שמישהו יכתיב לה או לכל אדם אחר איך ללכת ברחוב, מה ללבוש או מה לחשוב.
לצערנו, בתחילת המאה ה-21, בעולם, בישראל ובירושלים זה לגמרי לא ברור מאליו.
יש רבים מדי שמרגישים מאוימים ע״י נשים ושנהנים מדי מהסדר הישן שבו מקומה של האישה "ידוע", ובעיקר נמוך.
רבים מסתתרים מאחורי תירוצים של שמרנות, של דת, ושל רב תרבותיות.
רבים אחרים מסתתרים מאחורי חופש ביטוי מדומה וליברליזם מעושה, כדי להדיר, לדכא ולהחפיץ נשים.
ישנה כיום מודעות רבה והתנגדות רבה להדרה הזו, אבל ברור לכולנו שעצם הצורך בקיומן של התנגדויות אלו מלמד על היקף ההדרה שעוד קיימת.
לשירה היה מבט ביקורתי ומפוקח על מציאות החיים סביבה. באחת העבודות שהגישה בביה"ס התייחסה לסיפורי 'שלגיה' ו'היפהפייה הנרדמת' – סיפורים שהם מעין נכס צאן ברזל של ילדות בעולם המערבי, ואשר מהווים, אולי מבלי משים, חלק מתהליך הסללה של ילדות, נערות ונשים לעבר החפצה והיותן כלי נאה בלבד.
שאלת הביקורת שהעלו שירה וחברתה בעבודה תהתה כיצד האהבה בסיפורים מעין אלו יכולה להיקרא 'אהבת אמת' אם היא מבוססת אך ורק על מראה חיצוני שנראה להרף עין? ובהמשך לכך, כיצד ייתכן שהנשיקה באגדות נקראת 'נשיקה של אהבת אמת' ושהיא חזקה עד כדי שבירת כישוף, אם הקשר של שני ה'נאהבים' הסתכם עד כה רק בהתבוננות של הנסיך באישה השוכבת לפניו חסרת הכרה?
לשירה היה ברור שזה לא מצב קביל. היא הייתה נערה דעתנית ולעולם לא הייתה מסכימה ליחס מזלזל או מתנשא בשל מינה או בשל המראה שלה, ולא הייתה עומדת מנגד אם הייתה עדה ליחס כזה לאחרות.
שירה הייתה נערה שלא הרכינה ראש בפני המצב אלא נרתמה לשנותו – בין בהתנדבות במקלט לנשים של ויצ"ו, בין ביציאה למצעד הגאווה ובין בפעילויות אחרות.
על קברה של שירה אמרתי שתמיד חששתי שהיא תיפגע בגלל נשיותה, ממי שיראה בה חפץ, ולא מכך שתרצח כסמל.
שירה הייתה נערה פעילה ובולטת אבל מעולם לא הייתי חושבת שיש בהתנהלותה סמל. התנהלותה נראתה לנו נכונה וראויה. יכולנו אז רק לפלל בליבנו שהלוואי ולכולם הייתה מודעות והתנהלות שכזו.
היום, ארבעה חודשים אחרי, כשאני עדיין מסרבת להאמין מה קרה, אבל רואה את התהודה של הדברים, אני יכולה כנראה רק לקוות שהיא אכן תהווה סמל משמעותי לרבים ורבות מסביבנו ושהסמל, כמו גם הלקח מקיומו, לא ישכחו.
תודה לכן שמצאתן לנכון לזכור ולהזכיר, ותודה שנתתן מקום לשירה שלנו בליבכן.
אנחנו מאחלים לכולם חג שמח והמשך יציאה מחשיכה לאור גדול.
