21.7.16
דברים למצעד הסובלנות והגאווה
שנה עברה בלי שירה, שנה של כאב אישי עצום אבל גם כאב וזעזוע ציבורי שלא פגו.
אחד הדברים המייאשים ששמענו לא פעם לאחר הרצח היה האמירה שדווקא בגלל ששירה לא שייכת לקהילה הלהטב״ית – דווקא בגלל זה, הזעזוע בחברה כל כך גדול והאירוע לא נשכח מלב התודעה הציבורית.
כמה מטרידה המחשבה שאם היה נרצח אחד מבני הקהילה – היה סיכון לא מבוטל שהאירוע היה הופך להיות פנים- קהילתי ולא נוגע לחברה בכללותה, בבחינת "לנו, הסטרייטים, זה לא היה קורה".
והנה זה קרה. הסכין במקרה הזה הייתה עיוורת – היא פגעה בנוכחים ללא כל קשר לנטייתם המינית. והנה – זה יכול לקרות לכל אחד.
ההקצנה וחוסר הסובלנות עיוורים לנפגעים מהם. המתינות והסובלנות הן פקיחת העיניים וההתבוננות בזולת.
קל לגנות את הרצח ואת הרוצח, ולשמחתנו מרבית הציבור מכל שכבות האוכלוסייה, על פני כל סקלת האמונה הדתית, גינה את הרצח.
אלא שרבים מכחישים או מתעלמים מהקשר הישיר בין שיח מתלהם, רווי שנאה ובטחון מתנשא ובלתי מתפשר בצדקת הדרך – לבין הרצח.
ההיסטוריה מלאה באנשים ובחברות שהיו כל כך 'צודקות', עד שלא הותירו מקום לאף אחד אחר להשמיע את קולו ורמסו את כל מי שניסה לומר או לחשוב אחרת. במבט לאחור, הטעויות והאכזריות של כל אותם שהיו בטוחים בעצמם, ניכרים לעין כל.
כשאדם שומע בחדשות שנערה נרצחה, שילדה של מישהו לא תחזור הביתה, אם אין לו לב של אבן, הוא כואב את האירוע, אבל גם מוקל לו, שהאסון לא פגע בו והוא משתדל להדחיק את הזוועה.
הנטייה האנושית-כל-כך להדחיק את האירוע ולשכוח ממנו – היא זו שמביאה עלינו את האירוע הבא. לעיתים זו קטטה, לעיתים זו אלימות מתפרצת, ולעיתים זה רצח.
ביום ראשון הקרוב מתחילה תקופת שלושת השבועות שבין יז' תמוז לתשעה באב. חורבן הבית אותו אנו מציינים בתשעה באב אינו רק אירוע דתי. הוא אירוע לאומי מכונן בתולדות העם היהודי, אלא שיהודים רבים לא מכירים את ההיסטוריה או מעדיפים להתעלם מלקחיה.
הקיום הלאומי היהודי בארץ ישראל נפסק ובית המקדש חרב, לא רק בגלל שנאת חינם, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל הקצנה דתית ופוליטית אשר הביאה למלחמת אחים רוויית דמים בתוך חומות העיר ירושלים ובסופו של דבר לחורבן.
הלקח שיש לנו ללמוד מהרצח של שירה, ומחורבננו הלאומי לפני 2000 שנה, הוא שהמתינות היא מידה טובה לכולנו – כי ההקצנה, מכל סוג שהוא, היא שביל בטוח לחורבן.
השתיקה של כולנו כנגד כל הקיצונים והמתלהמים ומתן האפשרות לשיח ציבורי מבזה ואלים, בין אם היא נובעת מפחד ובין אם היא נובעת מאדישות או מהתנכרות, פוגעת באיכות חיינו ולעיתים גם לוקחת חיים.
שלשום הרביצו להומו ברחוב ואנשים שתקו, כי הם לא הומואים.
אתמול אתיופי הושפל במועדון, אבל אנשים הפנו מבט, כי הם לא אתיופים.
בשבוע שעבר קרעו סידור תפילה, כי מי שאחז בו לא היה מספיק יהודי לטעמו של הקורע – אבל אנשים חשבו שזה לא עניינם, כי ממילא הם לא מתפללים ולא הולכים הרבה לכותל.
לפני כמה ימים, אישה מנעה מבחורה ממוצא בדואי לשבת מולה ברכבת – אבל זה לא נגע להמון אנשים, כי הם לא נוסעים ברכבת והם גם לא בדואים.
ילדות חרדיות ממוצא מזרחי לא מתקבלות למוסד לימודי, אליטיסטי בעיני עצמו, – אבל זה לא עניינם של רבים, הם לא חרדים וממילא שולחים את ילדיהם ללמוד במקום אחר.
לפני שבוע מנהלת בית ספר מנעה מילדה ערבייה להיכנס לבית ספרה להרצות על דו קיום – אבל זה לא היה חשוב להמון אנשים כי הם לא ערבים.
בשנה שעברה רצחו את הבת שלנו כי היא חשבה שכל אדם זכאי לחיות את חייו מבלי להיות מבוזה בגלל מי שהוא.
הפעם זה היה מאד ענייננו אבל זה היה מאוחר מדי עבורנו, ושירה כבר לא תזכה לראות את שינוי המציאות ואת מתינות המרחב והשיח הציבורי.
המון אנשים חשבו, וחושבים עד היום, שזה עניינם. חלקם עומדים כאן איתנו וחלקם אינם כאן, כל אחד מסיבותיו שלו, אך הם כולם חושבים כך, ואנו מכירים להם תודה ותולים בהם תקווה.
זה לא מאוחר עבורכם. אל תתנו לשנאה, לבורות ולדעות קדומות לגרוף אתכם – קומו ועמדו על זכותכם לחיות בחברה סובלנית ומתונה.
תודה
מיקה ואורי בנקי
